אומרים
שהאדם מחפש משמעות , אותי זה תפס סביב גיל 50 …
קצת לפני וקצת אחרי.
הגעתי לשלב שבו הבנתי שמה שהיה לא יהיה ,
שאני יכול להמשיך עוד במסלול בו הלכתי שנים רבות.
התחלה
נולדתי וגדלתי בקיבוץ יטבתה.
תוצר הניסוי התמוה הזה שנקרא לינה משותפת.
מצלמה אני מחזיק מגיל צעיר מאוד ומאז היא חלק בלתי נפרד מחיי.
אחרי הצבא וטיול בדרום אמריקה התחלתי ללמוד צילום במכללת הדסה , בירושליים.
שנתיים למדתי מכל הבא ליד.
צילום תעשייתי , אוכל , פורטרטים , תיעודי .
קיבוצניק בעיר הקודש עם מכנסי שרוול וחולצות ממחסן הבגדים
שום דבר לא באמת תפס אותי..
אמצע שנה ב – קורס צילום אופנה – ניצוצות עפו ומאז אני שם .
דבר הוביל לדבר ,די מהר ודי לפתע
התברגתי לצמרת עולם צילום האופנה והפרסום בארץ.
צילמתי קמפיינים , שערים , כתבות אופנה , בקיצור צילמתי כמעט את כולן
אחרי קריירה של 20 שנה יכולתי להסתכל אחורה בגאווה.
זהו, שלפתע הבנתי שאני מסתכל אחורה , בסיפוק אבל אחורה….
חלום שחלמתי
באותה תקופה של הרבה חיבוטי נפש
חלקם לא פשוטים בכלל, חלמתי חלום.
בחלומי הלכתי בשדה ופתאום כל גופי החל להתפרק.
עף לו לחתיכות לכל עבר ואני נאבק להמשיך ללכת להתקדם קדימה
לשמור עצמי בחתיכה אחת.
אומרים שהחלום הוא פתח לתת מודע , לאותו זרם עמוק שמניע אותי ועדיין לא פרץ החוצה.
החלום ביטא בצורה מוחשית מאוד מבחינתי את התהליך הפנימי שעברתי באותה תקופה.
תהליך שהתקשיתי לתת לו ביטוי מילולי ומחשבתי.
בסערה
ואז הגיעה הפוטותרפיה , בסערה הגיעה.
תפסה אותי במרכז הבטן ולא הניחה
ואני בשמחה נתתי לה לסחוף אותי למחוזות חדשים
מצאתי משמעות מחדש.
התחלתי לגשר בין תמונה למילה בין דימוי למחשבה.
גיליתי את הכוח העצום שיש לדימוי ,
ליכולת שלו לעורר שינוי בנפשו של אדם.
ושוב הגיעה צומת
3 שנים שאני קורא את פרויד, מלני קליין , ויניקוט , ביון.
לומד , עושה פרקטיקום , חוזר לעבוד עם ילדים .
הולך לכנסים , סדנאות – שמחתי שוב להרגיש משמעותי לעצמי ולסביבה.
סיום הכשרתי בלימודי הפוטותרפיה במוסררה
העמיד אותי שוב מול אחת מאותן צמתים בחיים שמדי כמה שנים הדרך מובילה אליהן.
האם להמשיך וללמוד כדי להיות מטפל או הדרך שבחרתי בה
דרך של יצירת תוכן ומשמעות ברווח בין הדימוי למילה ולמחשבה.
שמחה
אשמח אם קוראי הבלוג ימצאו ענין ברווח הזה
בין הדימוי למילה
למשמעות שנוצקת במרחב הזה
ביכולת שלה לחולל שינוי.
זהו מסע חדש בשבילי שלא היה אפשרי שיתקדם קדימה
בלי שישען על העבר שעליו אני מסתכל בסיפוק וגאווה.
אשמח שתבחרו להשתתף במסע , בין בקריאה ובין בהשתתפות פעילה.
שנפגש , ובעיקר שנמצא משמעות.
עדו לביא
הבלוג שלי מתארח באופן קבוע בחממת הבלוגים של יונית צוק.
למי מכם שכתיבת בלוג מדגדגת לו באצבעות – זה המקום.
